רקע תיאורטי

1. תמצות המאמר מאיירס (1995) – "לקראת ארוטיקה פמיניסטית."

במאמר "לקראת ארוטיקה פמיניסטית" מאיירס מתייחסת באופן שונה להתייחסות המקובלת לטקסטים פורנוגרפיים או טקסטים הכוללים דימויים מיניים של נשים. היא טוענת שכל מוצר תרבותי פונה לשוק מסויים, מושפע ממשתנים שונים, מהקשר הצריכה שלו, מהמדיום שבו הוא מועבר, מהצרכים שאותו הוא מספק ולכן, היא טוענת, שזו הכללה מאוד מגמתית לומר שכל דימוי נשי מיני הוא דימוי פוגע. התפיסה החברתית היא מגמתית ומדברת על כך שהנשים מהוות יותר אובייקט מיני והגברים הרבה יותר שולטים ואקטיביים.היא טוענת, בשונה מקון, שאין לקבל את ההכללה שיש משטר וייצוג דומיננטי שחוזר על עצמו אלא שצריך לבחון כל טקסט בפני עצמו וכל דימוי ולבדוק את כל הפרמטרים שדיברנו עליהם – מי הקהל האידיאלי מבחינת היוצר, באיזה מדיום הוא פונה, באיזה הקשר צורכים אותו, מי הקהל בפועל – כל התהליך שדיברנו עליהם ישפיעו על המשמעות שנפיק מהדימוי. לכן, מאיירס מנסה לבחון איזה משמעויות עולות מדימויים של נשים. אחת הדוגמאות שהיא מביאה זה שאצל גניקולוגים יש תמונות מאוד פורנוגראפיות של אברים אינטימיים של נשים, אולם, בהקשר הזה אף אחת לא נפגעת מאחר וזה מוצג בקונטקסט מסויים. כלומר, צריך לבדוק את בתוך הקשר, לבחון אותם בתהליך ולא מלכתחילה לצאת בטענות מכלילות שכל דימוי מיני הוא פוגע.

היא עושה השוואה בין צילום פורנוגראפי לצילום אופנה. (היום אין הרבה אבחנה בין שתי הקטגוריות האלה. הצילום האופנתי, במקרים רבים, מאוד פורנוגראפי). היא מנסה להראות את ההבדלים והמשמעויות העולות בייצוג – מחד להראות את הייצוג של הנשים בשתי המקומות  ולהסיק מזה את המשמעות העולה כלפי הדימוי הנשי.

במאמר היא עומדת על יותר הבדלים:

צילום פורנוגראפי	צילום אופנה
1. הראש של הדוגמנית מתבונן למצלמה, פונה לצופה, לגבר הצופה בתמונה	1. הראש מופנה הצידה ומתעלם מהמצלמה. הדוגמנית עושה את עבודתה בהתעלמות מהצופה.
2. פריצות – פה פתוח, רגלים פסוקות. יש נסיון לפנות או ליצור תחושה של נגישות לצופה	2. הפה סגור, רגלים סגורות, הרגשת ריחוק ואין פריצות.
3. מיניות מזמינה, מבקשת בעלות – יכול להיות במבט, בתנוחה, בהתנהלות, במאפיינים היוצרים קשר, רצון לשליטה מצד הדמות הנשית כלפי אותו צופה שאליו היא פונה.	3. לא מזמינה, מרוחקת, יש סגירות. פער ברורה בין הדמות לצופה היא לא נגישה.
4. עור מבריק – משהו מוחשי, מיני. יכול לעורר אסוציאציות של הזעה, שמן, דבר המעורר מגע.	4. גוון עור הדוגמנית מט, פחות אטרקטיבי ופחות יוצר אסוציאציות מיניות , יוצר סטרילי.
5. ההנאה של הדוגמנית עבור הצופה, עבור מישהו אחר – היא מוצר, חפץ, אמצעי שדרכו הצופה יכול לרוות הנאה מהמציצנות וההסתכלות עליה.	5. ההנאה היא הנאה עצמית – אני לובשת את הבגד כי אני מרגישה יותר טוב ולא כדי שמישהו אחר ירגיש אותי יותר סקסית. ייצוג והדימוי הוא פעמים רבות למען ההנאה העצמית שלך ולא עבור מישהו אחר.
6. עונג גברי	6. עונג נשי

פמיניזם – הנחת העבודה היא שיש תפישה של אי שיווין בין המינים בחברה. הגבר נחשב יותר, מוערך יותר, מוצלח יותר, אקטיבי יותר וכו', והאישה היא תלותית, נחותה ונשלטת. דבר זה יוצר יחס מפלה בין המינים. התפישה היא שיש חוסר שוויוניות חברתית בין המינים, שבמקור מתבססת על הבדלים פיזיולוגיים. יש נטייה לטבעון – מגדישים שהנשים מטבען רגשנויות, חלשות, שאישה לא מסוגלת לסקר חדשות קשות מאחר ויש לה משהו פיזיולוגי הגורם לה לבכות יורת, לרגשנות יתר וכד'. וכשהיא מצליחה, היא נחשבת כגברית – אילנה דיין, כרמלה מנשה, ציפי ליבני וכו'. התנועה הפמיניסטית מנסה לקרוא לשוויון ומנסה לטעון לנשים אינן פחות טובות מגברים. הנשים אומנם שונות אך אינן נחותות ולכן מגיע להן שיווין זכויות. 

מתוך ההשוואה הזאת מאיירס מנסה לטעון שמושג ההחפצה, בדרך כלל, מוצג באופן שלילי. נשים מוצגות כחפץ, כמוצר צריכה שמצביע גם על מעמד נחות יותר. חפץ לא חושב ולא יכול לעשות דברים כי הוא דומם. היא מבקרת את העובדה שזה מוצג באופן שלילי ושכל דימוי נשי, מיני מוצג כהחפצה. לדוגמא אם אישה מפרסמת שפתון ורואים רק את שפתיה, זו דוגמא להחפצה. ברוב המקרים  גם התנועה הפמיניסטית וגם תיאוריות אחרות מתייחסות לאישה כחפץ, זה יוצר דימוי שלילי של נשים, דימוי נחות היוצר רגשות אשמה אצל נשים לגבי המיניות שלהם ושולל מהן את הזכות להזדהות עם המיניות שלהן, להעצים את המניות שלהן, ליצור אחוות נשים סביב המיניות והמראה. כלומר, שולל כל התייחסות חיובית יותר כלפי הדימוי המיני. היא טוענת שדווקא אפשר לראות את הדימוי הנשי המיני כהעצמה נשית, לראות את המיניות שלה אישה ככוח שדווקא דרך המיניות אפשרות לשלוט ולא להיות נשלטת. אני יכולה לקבל מה שאני רוצה רק דרך המיניות או גם דרך השכל? מאיירס טוענת שצריך לבדוק כל דימוי לגופו ולא כל דימוי של אישה הוא נחות ושלילי.

לסיכום "לקראת אירוטיקה פמיניסטית": צריך לבדוק כל דימוי לגופו, לא צריך להכליל. לא כל דימוי נשי מיני הוא פוגע בהכרח. מיניות של נשים יכול לצבור כוח והעצמה ויש בזה גם אפשרות לראות בכך הנעה של נשים למען עצמן או מען האחת לשיניה, אחוות נשים חיובית.

מאמר זה מתקשר לעבודתי בכך שמדבר על דימוי נשי מיני. הוא מראה את שתי הצדדים את הצד הפוגע ואת הצד המעצים, ובכך מתחבר באופן עקיף לדילמה שלי.

2. תמצות מאמר של ד"ר ענת פירסט "נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית"

בעידן המודרני של היום, שבו האמצעים והפלטפורמות לכתוב ולשתף דעות  הן בלתי מוגבלות, והפרסומות נמצאות בכל מקום ובכל רשת חברתית, התקשורת הפכה למכתיבת תרבות חברתית. הפרסומת היא אחד המוקדים של הביקורת הפמיניסטית, מאחר שהיא נתפסת כאמור כמייצגת יחסים וערכים חברתיים המתמצים בעיקר באידאולוגיה הקפיטליסטית המושתתת על ערכים מערביים פטריאכליים.

חלוצי המחקר בתחום זה בדקו את הסטראוטיפים הנשיים, כפי שאלו הופיעו בכתבי-עת אמריקנים. מממצאי המחקר עולה כי: נשים הוצגו כעובדות מחוץ לבית רק לעתים נדירות; נשים הוצגו כתלויות בהגנת הגברים; נשים לא הופיעו כבעלות מקצוע או כנשות עסקים בכירות; הגברים התייחסו לנשים כאל אובייקט מיני או כאל חלק בלתי נפרד מן הבית; נשים נראו בעיקר בפרסומת למוצרים כמו: חומרי ניקוי, מזון, תכשירי יופי, תרופות, ביגוד וכלי בית. גברים נראו בעיקר בפרסומת למכוניות, טיולים, משקאות אלכוהוליים, מוצרי טבק, בנקים, מוצרי תעשייה, עסקי שעשועים וחברות עסקיות. עשור לאחר מכן נמצאו שינויים חלקיים בלבד שהתייחסו בעיקר לצורה שבה מתוארים גברים ונשים במישור המקצועי. מספר הנשים המופיעות בפרסומת גדל, ועלה הסטטוס המקצועי שבו הן הוצגו. ה"אישה כאובייקט מיני" הוא אחד הנרטיבים בפרסומות. כלומר, הפרסומת משתדלת להתעלם מאנושיותן של הנשים ומריבוי תכונותיהן ולהתרכז אך ורק בפונקציות המיניות של קיומן.

דרך מרכזית להתבונן בדימויי גברים ונשים בפרסומת היא בעזרת שש הקטגוריות שאותן מספק לנו החוקר גופמן (1979 ,Goffman) למרות שהמחקר שהציג נכתב לפני יותר מעשרים שנה ניתן לאתר בעזרת הקטגוריות הללו ביטויים התנהגותיים, המשקפים יחסים חברתיים.

שש הקטגוריות (שעברו עיבוי תאורטי) הן:

• גובה יחסי: מדד שבעזרתו ניתן לבחון יחסי כוח ועוצמה חברתיים. יחסי הגובה של המשתתפים מעידים במיוחד על בעל העוצמה הגבוהה כבעל הכוח.
• המגע הנשי: מדד המאפשר התייחסות לאישה כאל אובייקט מיני. איברי גוף של נשים (אצבעות, ידיים, רגליים, שפתיים) יותר מאלו של גברים משמשים ככותרות של המוצרים. לא בעזרת אחיזה אלא במגע של ליטוף, כמעט נגיעה, חיבוק. הכמעט מגע מעורר אסוציאציה מינית. יש צורך רק בזמן מועט כדי להעביר לנו מסר על אודות מין ,(sex) ולשם כך מספיק להציג רק חלק אינטימי.
• הדירוג התפקודי: מדד זה מאפשר להבין את הסדר החברתי-מקצועי, ובמילים אחרות הוא מסביר כיצד משעתקים את הקשר שבין מרחב ציבורי ומרחב פרטי לבין מגדר. בחברה המערבית, כאשר הגבר והאישה מופיעים בתמונת פרסומת כשהם משתפים פעולה, נראה כי הגבר הוא בעל התפקיד הבכיר. כך, כאשר מצולמים אנשים בעבודה, הסטטוס המקצועי של הגבר יהיה גבוה מזה של האישה (רופא ואחות; מורה ותלמידה).
• המשפחה: התא הגרעיני המשפחתי, כתא בסיס של הארגון החברתי, "אומץ" על-ידי המפרסמים ומשמש מקור לצילומים. כמעט כל משפחה על כל חבריה יכולה להיראות דומה לתמונות פרסומת. הצגה חזותית של החברים במשפחה משמשת סמל למבנה המשפחה בחברה. במשפחה המוצגת יש בדרך-כלל לפחות ילד אחד וילדה אחת. הילד מצולם לרוב קרוב לאביו והילדה קרוב לאם. יתר על כן, לעתים האב עומד מעט מחוץ לתמונה, וסידור זה מקנה פירוש לתפקיד האב - הוא מגן המשפחה. כאן ראוי לציין כי מדד זה מאפשר לגלות את השינויים שחלו במקומה של המשפחה בחברה ולכן גם בפרסומת.
• פולחן הציות: זהו ממד נוסף המסביר את הסדר החברתי, כאשר מוקד הדיון הוא מי מציית/כפוף/משועבד למי. מצבים היכולים להיקרא על-ידי הקורא כמצבי ציות מובעים באמצעים הבאים: עמידה - כריעה, קידה, עמידה על רגל אחת, כל אלה משדרים כניעות; החיוך - חיוך של הסכמה מביע מצב פסיכולוגי שיכול לרמוז על מצב של ציות; גובה - בעיקר צילום של נשים וילדים על מיטה, המעורר אסוציאציה מינית, או רצפה, המתקשרת לדברים פחות נקיים ופחות טהורים, החלק הפחות חשוב בבית (ושניתן לדרוך עליו).
• נסיגה ברישיון: זהו ממד משלים, המסייע לנו להבין את הסדר החברתי. נראה שנשים, יותר מגברים, מצולמות כאשר הן מעורבות במצבים הדורשים הסתלקות פסיכולוגית מהתרחשויות חברתיות. מצבים אלה משאירים את הנשים חסרות כיוון במצב שאליו הן נקלעות, והן הופכות מן הסתם לתלויות בהגנה וברצון הטוב של הנוכחים בסביבתם. כמו-כן, נשים נראות בפרסומת כאילו נסוגו מהסביבה המציאותית, בעוד שהגבר ער לנעשה מסביב.

דימוי המגדר בתקשורת הישראלית

הנשים בישראל היו ונשארו אובייקט מיני, חפץ (שלוקחים ממנו פיסה). למרות שבשנים האחרונות נוספו אל הנשים גם הגברים, ההבדל בין נשים לגברים נשאר עדיין מובהק. מספר הגברים הנוגעים בעצמם הכפיל את עצמו, אך גם מספרן של הנשים הנוגעות בעצמן גדל באופן משמעותי ועדיין היחס בין גברים הנוגעים בעצמם לנשים הוא יותר מאשר 1 ל- 3. השימוש בידיים ואצבעות המלטפות את המוצרים ומשרות הן רוך הן אסוציאציה של כמעט נגיעה עדיין מתקשר יותר לנשים. הרוך המיני הוא עדיין ממלכה נשית והגברים נשארים פחות או יותר מחוצה לה. המתירנות המינית שחלה בחברה הישראלית בעשרים השנה האחרונות מוצאת את ביטויה בגידול משמעותי בהתנהגות פרובוקטיבית אצל גברים ונשים כאחד. נשים מלטפות, משדלות ברוך, אך הן גם יותר פרובוקטיביות מבעבר.

אחד ההסברים האפשריים לשינוי בפרסומת מושתת על שני תהליכים חברתיים: הראשון והעיקרי שבהם מתייחס ל"מציאות כלכלית חברתית", והשני - לקמפיין ציבורי שאותו מנהלים ארגוני הנשים זה שנים רבות.

רעיון השוק החופשי כובש את המדיניות הכלכלית בישראל, הלכה למעשה, בעיקר בעשורים האחרונים. האסתטיקה הקפיטליסטית הפכה למאפיין מרכזי של הפרסומת, בד בבד עם עוד ערכים שהשתנו בחברה הישראלית. לכן מובנת השאיפה להישגים כלכליים וחברתיים גבוהים. משום כך המודל לחיקוי יהיה אדם עם סטטוס חברתי-כלכלי גבוה יחסית, והביטוי לכך בפרסומת הוא הצגת בעלי צווארון לבן וצמצום הצגת אנשים עמלים - הצווארון הכחול, שבמציאות של שנות האלפיים הם לעתים קרובות ערבים או פועלים זרים. משתנה נוסף המתייחס לדיון ב"מציאות הכלכלית- חברתית" הוא גידול בשיעור הנשים בכוח העבודה ובעיקר הפיכתן לצרכניות בעלות כוח קנייה.

נוסף לשינוי הכלכלי, ראוי לציין את הקמפיין המתמיד של תנועות הנשים, שתחילתו בסוף שנות השבעים, נגד מודעות פרסומת הפוגעות במעמדן. כאמור, מחיר המוצר מעיד על יוקרתו, לכן הכנסתו של הצרכן והמוצרים שהוא רוכש הם תעודת הזיהוי שלו - הם, ולא יכולתו האישית או תכונותיו. כך, הזיהוי בין מחיר המוצר לבין מגדר מסייע בזיהוי מיקומו החברתי של האדם. המחקר מגלה כי נשים מזוהות יותר עם מוצרים זולים בעוד שגברים מזוהים עם מוצרים בעלי יוקרה. כלומר נשים, למרות הצגתן כבעלות מקצועות מסטטוס גבוה, שהכנסה בצדם, נתפסות עדיין כחסרות יכולת לרכוש מוצרים יוקרתיים ולכן תעודת הזהות שלהן חסרה וחלקית. נדמה שהפעם הקדימה הפרסומת את המציאות החברתית, והיא משקפת את השינוי הרצוי ולא תמיד את השינוי המצוי. אך הצגה זו נכשלת כאשר חושפים את התפיסות לגבי יכולת הקנייה של נשים. הן עדיין אינן מסוגלות לרכוש מוצרים יוקרתיים.

עיון במודעות המתפרסמות בעיתונים מדי יום ובעיקר במוספי האופנה, כמו גם זיפזופ בתשדירי הפרסומת בטלוויזיה, מאשר שוב ושוב את היותן של הנשים אובייקט מיני ("מאמא עוף", נסיעה ברכבת ישראל, או בפרסומת למכנסי הג'ינס של "פוקס"). נראה כי דווקא פרסומות שהעניין המיני אינו המוקד שלהן מאשרות את המוטיבים ההתנהגותיים המורים על צייתנות (הן נסיגה ברישיון הן פולחן הציות) לצד היותה של האישה חפץ שניתן להציג חלקים ממנו. כך, למשל, הפרסומת של "סופר פארם" המנסה לשווק מוצרי טיפוח לפנים ולגוף – האישה כרותה, עיניה עצומות (היא נמצאת מעבר להתרחשות של כאן ועכשיו), ואת המראה הכללי שלה ניתן לפרש כמחווה של צייתנות או כתפילה, שגם היא במובנים מסוימים מבטלת את ה"אני". מעניין להתבונן גם בידה של האישה המשמשת כותרת ל"יין כרמל סלקטד". האחיזה העדינה מחזקת את הטיעונים לגבי מקומן של הידיים והאסוציאציה שהן מעוררות בצופה. הרכות הנשית מקבלת משנה תוקף כאשר קוראים כי הרמת הכוסית היא לבריאותה של היולדת יפית (למרות שהתאומים דומים לאב). המלל מזכיר לנו את תפקידיה המרכזיים של האישה: ללדת ילדים ולהיות אחראית לבריאות המשפחה.

מאמר זה מתקשר לעבודתי בכך שנותן הסבר מוכח לתופעה אותה בחרתי לחקור. התופעה היא ייצוג הנשים בתקשורת  ובקליפים בפרט, מאמר זה בעצם מתאר ייצוגים שונים של הנשים בתקשורת ומסביר מאיפה נובע כל ייצוג ודימוי. לפי הקטגוריות הבוחנות דימויי נשים וגברים בפרסומות, המוצגות במאמר, אלו שמתקשרות לעבודה שלי לעבודה שלי הם המגע הנשי ופולחן הציות. המגע הנשי הוא מדד אשר בודק את ייצוג האישה כאובייקט מיני בפרסומת מה שמתקשר באופן ישיר לעבודתי שבודקת את ייצוג האישה כאובייקט מיני בקליפים. 

3.סיכום המאמר "האם קיימת החפצה של נשים?"

 המונח החפצה (או חיפצון) הוא מונח טעון. פמיניסטיות רבות סבורות שנשים מוחפצות בגלל שהחברה, ובעיקר הגברים שבה, מתייחסים ומתנהגים לנשים כמו לחפץ, הווה אומר, ללא אישיות או מהות עצמאית. זה בא לידי ביטוי שאישה נמדדת לפי היופי החיצוני שלה, משהו שנתפס כסממן שטחי מאוד, ולא לפי קריטריונים אחרים. אפשר לראות את זה בכל מקום, החל מפרסומות שבה רואים נשים צעירות ויפות, וכלה בצורה אולי הכי קיצונית והיא פורנוגרפיה, שבה אישה מופשטת לגמרי (פיסית ומטאפורית) מכל מימד אחר.

המאמר מורכב מסדרה של משישה ניסויים שונים שבדקו האם חשיפה של איברי גוף גורמת לאנשים לייחס לאנשים שאיבריהם חשופים פחות תכונות אנושיות. הניסוי הראשון והאבטיפוס לכל שאר הניסויים השווה בין אנשים שרק הפנים שלהם נחשפות לעומת אותם אנשים בתמונות גוף חושפניות (גבר חצי ערום ושרירי לעומת אישה עם מחשוף כאשר גם הפנים חשופות).

לסיכום, לא נמצא אישוש שקיימת החפצה במובן המקובל אלא שאנחנו שופטים אנשים בצורה שונה כשאנחנו מסתכלים על גופם החשוף. אנשים לא מאבדים צלם אנוש כשהם עירומים ולא נתפסים כחסרי מוח, אלא ככאלו שחווים דברים בצורה חזקה יותר ולכן כנראה הם נתפסים כפגיעים יותר וכאלו שזקוקים להגנה. המחשבות והאישיות שלהן אכן משתנות בעיניי המתבונן אבל זה לא הופך אותם ללא אנושיים או לחפץ.

מאמר זה מתקשר לעבודה שלי בכך שמדבר על החפצת נשים ובודק את רמת ההחפצה בחברה. הוא מתקשר לעבודה שלי בכך שמראה צד שמכחיש את ההחפצה ומעניק לה הסבר אחר שיכול להציג את הצד השני בדילמה שלי שמצדיק את האופן בו הנשים הוחפצו כביכול. 

4.סיכום המאמר "הדרה* ודימוי שלילי אי-שוויון בתקשורת הישראלית"

נשים בתקשורת - עדיין שוליות ד"ר דפנה למיש

בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי . התפקיד השכיח שלהן הוא של קורבן או של קרובת משפחה של קורבן . נשים מרבות אף לככב באחד משני הקצוות הסטריאוטיפים המוכרים השמורים לנשים: כאובייקט מיני או כאם. אחד האתרים החברתיים המרכזיים לבחינת מעמדן של נשים בחברה הישראלית הוא עולמה של התקשורת. זוהי זירה להצגת החברה את עצמה, המהווה סוכן סוציאליזציה מרכזי המגדיר עבורנו את זהותנו, מתווה את גבולות הקונצנזוס ומדיר לשוליים את הנתפס כחריג. בחינה של תכני התקשורת הישראלית המודפסת והמשודרת העוסקים בתיעוד המציאות מצביעה על תפיסת שוליותן של נשים בחברה הישראלית. בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי . בניתוחי תוכן שנעשו על התקשורת הישראלית נמצא כי תפיסת שוליותן של נשים בחברה באה לידי ביטוי בכל אמצעי התקשורת בהיקף הופעתן, במסגורן בעיקר בתפקידים נשיים מסורתיים הקשורים למרחב הפרטי או לביטוייו במרחב הציבורי (תפקידים במגזר ההתנדבותי, עיסוק בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד וכדומה) ובהצגת מאפייני אישיותן כשונים באופן מהותני מאלה של הגברים: הן פחות הגיוניות, אמביציוזיות, פעילות, עצמאיות, גיבורות ודומיננטיות. לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות .

דימויי נשים בחדשות, אקטואליה ופוליטיקה

נוכחותן של נשים בעולם המציאות: חדשות, אקטואליה ופוליטיקה - מציגה עולם של דומיננטיות גברית. התפקיד השכיח שלהן הוא של קורבן או של קרובת משפחה של קורבן (מלחמה, פשע, מוות טבעי). ההעדפה של התקשורת לעסוק בנשים כקורבנות (על פני נשים יוצרות או פעילות, לדוגמה) מהווה מעין בומרנג שמזיק גם לנפגע וגם לפוגע . מצד אחד מעלה התקשורת את סוגיית האלימות כלפי נשים למודעות הציבורית ובכך מקדמת את הדיון והטיפול החברתי בנושא. מצד שני, נטייתה של התקשורת לאירוטיזציה, לטריוויאליזציה וסנסציונליזציה של האלימות מציגה את התופעה כמאבק אישי של נשים פסיביות וחסרות מזל במקום כבעיה חברתית של מאבק לשוויון ולשינוי. הדיון התקשורתי מרבה להביא את הקול "הממסדי" בסוגייה זו: השוטר המטפל, השופט המעמיד לדין, ובכך מחזק את תחושת "המצב תחת שליטה" תוך התעלמות מהקול הנשי של הנפגעת ושל סביבתה. כך או כך, ממשיכה התקשורת להנציח את המעמד הנשי כחלש, כפסיבי וכזקוק להגנה גברית . בפוליטיקה המקומית בישראל נמצא כי העיתונות מקבעת את הנשים הפוליטיקאיות בתחום הפרטי, כמסיגות גבול וכמי שמנסות להגשים את הבלתי אפשרי. תהליך זה מתרחש באמצעות  מידורם של נושאי נשים פוליטיקאיות בעיתונות הנשים, מדורי הנשים בעיתונות ובמקומונים (לעומת במדורי "חדשות פוליטיות" (; הדגשת יתר של נשיות המועמדת ועל היותה "קודם כל אשה"; הצגת העיסוק בפוליטיקה כמאיים על הנשיות וכמצוי בקונפליקט עם ההגשמה הנשית במסגרת הבית והמשפחה; והדגשת נשים יוצאות דופן כיוצא מן הכלל המחזק את הכלל . גם בתוכניות טלוויזיה "רכות" יותר, וכת כניות טוק- שואו (אקטואליה, נושא ואירוח) נמצא כי גברים מוצגים כ"חשובים" בעוד נשים כ"מעניינות". ככל שהתוכניות עוסקות יותר באקטואליה כך נעדר מהן מקומן של הנשים, בעוד ש ובתכניות העוסקות בנושאים אישיים ואזוטריים עולה מספרן של הנשים. ובתוכנית האירוח המונעות על ידי שיקולים דרמטיים זכו נשים בתשומת לב כשהן ייצגו סיפור אישי של הישג (התגברות על מחלה כישרון ייחודי) ולא על סמך הסטטוס המקצועי שלהן (הישג ציבורי). כמו כן בלטו נשים המערערות על גבולות הזהות הנשית המקובלת, נשים חריגות ", מעניינות". כלומר, גם בתכוניות הטלוויזיה הרכות יותר מונצחת ההדרה שלהנשים מהמרחב הציבורי והמקצועי .

דימויי נשים בפרסומת
דימויי הנשים בפרסומת מהווים זה זמן רב מוקד לדיון ציבורי ולעניין אקדמי. יש לזכור שהפרסומת, כביכול עולם תוכן שולי, מהווה לאמיתו של דבר את המנגנון המרכזי המקיים את אמצעי התקשורת ולפיכך השפעתה על הנורמות החברתיות היא מרובה. בין ההאשמות המרובות שהוטחו כנגד הפרסומת נמצאת זו הטוענת כי הפרסומת בישראל מרבה בהצגת נשים כאובייקטים מיניים: חלקי גוף חשופים, תנוחות גוף פרובוקטיביות, הבעות פנים מגרות, מבטים מפתים, תנועות אצבעות, ליטוף עצמי, הדגשת שפתיים וכדומה, וכן שימוש רב ברמזים מילוליים. למרות המהפכה שעבר עולם הפרסום בארץ עם החדרת פרסומת לטלוויזיה, חלו שינויים מעטים בלבד בעשרים השנים האחרונות בתחום זה. נשים מוצגות במצבים מגוונים של נחיתות ביחס לגברים, הן פחות רציונאליות מהם, הן מפרסמות מוצרים בעלי ערך נמוך יותר, והן מזוהות יותר עם עולם הבית והמשפחה. בנוסף, מיניות האשה שזורה בפרסומות לעתים קרובות בביטויים מרומזים לאלימות: הצגת חלקי גוף מנותקים מהשלם, כבילה, מגע כפוי ורמזים לאלימות פוטנציאלית. למרות זאת נראית האשה כמתעלמת מהאלימות, אדישה כלפיה או אפילו כנהנית ממנה. יתרה מזאת, הנשים אף מוצגות כמעודדות אלימות מינית: הן לבושות ומוצבות באופן מפתה, מתפשטות או חושפות חלקי גוף בדרכים האמורות לגרות את הצופים בהן. הן מקרינות נכונות לקשרים מיניים בכל מצב ובכל מחיר, כמביאות זאת על עצמן. האוביקטיביזציה של נשים בפרסומת באה אף לידי ביטוי בשכיחות הופעתן כחפצים - גם אם מעוצבים ויפים, הם עדיין אובייקטים ולא סובייקטים בעלי קיום עצמאי: כפירות - צבעוניים, עסיסיים ומגרים לאכילה; כבעלי חיים - המזוהים עם הפראי, הטבעי, היצרי, הבלתי מתורבת. רק לעתים נדירות אנו זוכים לראות על המסך נשים בוגרות יותר, המצויות במערכת זוגית יציבה ואוהבת והמוצגות כאדם ולא כפרובוקטור, כפי שראינו באחת הפרסומות לטלפון סלולרי . בדיקת תכני התקשורת המיועדים לקהל הצעיר והמהווים בעבורו סוכן סוציאליזציה דומיננטי - כדוגמת קלטות וידיאו לילדים, עיתונות הילדים והנוער, שידורי הרצף של ערוץ הילדים, סדרות אנימציה וכדומה - מגלה שהמגמות בהם זהות: הם ממשיכים להציג בפני ילדים וילדות מודלים דיכוטומיים של נשים " יא מהות" או נשים "מיניות". הדמויות הנשיות הן בחלקן הגדול פסיביות, רגשניות, תלותיות והן נגאלות ממצוקותיהן באמצעות הדמויות הגבריות הפעלתניות והאמיצות . התקשורת הישראלית, אם כן, מרבה להנציח את שני קצות הדיכוטומיה השמורים בתרבות הגברית לנשיות ה: "מדונה" (או "חווה") מזה וה"זונה" (או "לילית") מזה "כ. מדונה" מקובעת האשה הישראלית בתפקיד האם - זו היולדת, המעניקה, המגדלת, המקריבה עצמה ולבסוף גם זו המקוננת על הבן המת "כ.זונה" היא נדחסת לתבנית האובייקט המיני כשמהות קיומה היא הגירוי/ איום על הגבריות וסופה להיענש כקורבן לאלימות ולניצול. בדרך זו משדרים התכנים התקשורתיים לגיטימציה לדה- הומניזציה ולהתבוננות בנשים כאובייקטים חסרי בינה ותחושות, נטולות קיום אנושי .

שינוי זוחל

יחד עם זאת, בארץ, כמו בעולם המערבי, מעלים המחקרים גם ממצאים המעידים על קיומם של שינויים "זוחלים" בדימויי נשים. נשים מופיעות לאחרונה יותר מאשר בעבר כבעלות מקצוע, מעבר להיותן אמונות על המרחב הפרטי. את המעבר ההדרגתי הזה למודל ליברלי יותר ניתן לייחס לשינויים ממשיים בחברה ולהשפעתה המצטברת של המהפכה הפמיניסטית. אך בעת ובעונה אחת, ניתן אף להבין אותו לפחות משני כיוונים משלימים נוספים : ראשית, חלק ניכר מהשינויים כרוך בהצגת נשים יותר בדרך בה נתפסים גברים (עצמאיות וכוחניות, לדוגמה, כמאפיין מספר פוליטיקאיות ונשים בעלות תפקידים עיתונאיים בכירים בתקשורת) או גברים בדרך בה נתפסות נשים (כאובייקטים מיניים בפרסומות, לדוגמה , ) תוך המשך ההתעלמות מהייחודיות של ההוויה הנשית, תפיסת העולם והערכים הנשיים, סגנונות החשיבה הנשית וכדומה . שנית, אם נתייחס לתכני התקשורת, כדוגמת הפרסומת, לא כשיקוף מציאות חד-ממדית אלא כביטוי לתרבות חברת צריכה, הרי דמות האשה "החדשה" יכולה להתפרש כגיוס השיח הפמיניסטי לקידום הצרכנות המתמדת, תוך הכרה בכוחה הכלכלי הגובר של האשה בחברה המערבית וגיוסו לסוג חדש של שיעבוד: לאידיאל יופי בלתי-מושג, להאדרת שימור נעורים"נצחיים"  להזנת דימוי עצמי נחות הזקוק לשיפור מתמיד  .במתח הזה שבין דומיננטיות של דימויים שמרניים ובין מגמות של שינוי, בולטות מספר נשים בהבאת הקול הנשי לתקשורת, באימוץ מדיניות של העדפה מתקנת לגבי נוכחות נשים ובחדירה למעוזי סיקור גבריים. אולם רובן מוצגות לא פעם כמי ששלמה מחיר בהגדרת נשיותה עבור ההעזה - בהעדר חיי משפחה או באימוץ תכונות "גבריות". גישה אלטרנטיבית מעדיפה את התקשורת החלופית - כדוגמת תוכניות הטלוויזיה "מבט נשי "ו" נשים מדברות" המעלות סוגיות מרכזיות בהוויה הנשית ומציעות פרספקטיבות פמיניסטיות באמצעות התוודעות לנשים, עולמן והישגיהן במגוון רחב של תחומים ומסייעת בכך בהגדרה מחודשת של נושאים "נשיים" בתודעה הציבורית. ערוץ התקשורת האחר הוא כתב העת הפמיניסטי "נגה" היוצא לאור מזה למעלה מעשור שנים על ידי קבוצת נשים מתנדבות מהאקדמיה ומחוצה לה, והמהווה את ערוץ התקשורת הפמיניסטי הגלוי והביקורתי ביותר כלפי החברה הישראלית .

מאמר זה מתקשר לעבודתי בכך שמציג את האופן בו נשים מוצגות בכל מיני ערוצי תקשורת. הוא מדבר על דימויי הנשים בטלוויזיה, בפרסומות באקטואליה ובפוליטיקה. בנוסף הוא מציג את השינוי שחל בנוגע לייצוג האישה.

5.סיכום הכתבה רק זמרת אחת נכללת ברשימת 20 הזמרים המושמעים ביותר השנה ברדיו

"נשים בעולם המוזיקה ותעשיית הבידור נמצאות בזירה נוספת שהחוקים בה לרוב אינם לטובתן", אמרה בתגובה ל"הארץ" ח"כ עאידה תומא סלימאן (חד"ש), העומדת בראש הוועדה למעמד האשה בכנסת. "התעשייה הזאת נשלטת על ידי גברים ותרבות כוחנית החל בשלבי היצירה, השיווק והיחצנות וכלה בשלב של מי מחליט מה יושמע ברדיו ומה לא. גם בזירה הזאת צריך להתערב באופן ברור וחיובי למען ייצוג יצירות של נשים. כמו שישנו נוהל ברור בחלק מתחנות הרדיו להשמיע רק אחוז מסוים של שירים בלועזית שיהיה במקביל אחוז השמעה מסוים לשירי נשים ברדיו, ובכל רדיו״. 

לפני כחודשיים פרסם מכון ון ליר את "מדד המגדר" - מחקר שבחן את הייצוג הנשי בתחומי התרבות השונים בארץ. המדד בחן לראשונה את רמת האי־שוויון המגדרי בין גברים לנשים בארבעה תחומי תרבות שונים: זמרים וזמרות במצעדים השנתיים של גלגלצ, מספר השחקניות והבמאיות בתיאטרון הישראלי, ייצוג נשים בסיקור החדשותי וזוכי וזוכות פרס ישראל. בארבעת תחומים אלו, שנבחנו לאורך העשור האחרון, נמצאו פערים משמעותיים בייצוג של נשים וגברים.

כתבה זו מתקשרת לעבודתי באופן עקיף. היא מדברת על ייצוג הנשים לא בתכנים הויזואלים של תעשיית המוזיקה, אלא ייצוגן כזמרות וכיוצרות תוכן. כתבה זו מציגה פערים בין ייצוג הגברים לייצוג הנשים.

רק זמרת אחת נכללת ברשימת 20 הזמרים המושמעים ביותר השנה ברדיו

רשימת 20 השירים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו בישראל ב-2016 כוללת לא מעט זמרים חדשים. עם זאת, יש בה רק זמרת אחת - דיקלה - שהשיר שלה "הוא כותב לי מאמי" מדורג במקום התשיעי. גם ברשימת הפזמונאים הפופולריים ביותר אין כמעט נשים. היחידה מבין 20 המושמעים ביותר היא נעמי שמר המנוחה.

6."האולפנים מלאים גברים" כתבה מאת רחל אוסטרוביץ

העין השלישית

הטלוויזיה, יותר מתמיד, היא בין המשתתפים המרכזיים בעיצוב, בגיבוש ובהגדרה של דימויי נשים וגברים.  לדימויים חוזרים ונשנים יש כוח והשפעה, שעליהם נאבקים פרסומאים, מנהלי תוכניות ומנכ"לי הערוצים השונים. סקירה שיטתית של תוכניות הטלוויזיה לפני כעשור העלתה כי נשים תופסות כ-14% מזמן המסך, שהן ממלאות תפקידים מסוימים בלבד, הקשורים בעיקר בנושאי חינוך ואמנות, ושהן מוצגות כחלשות, פגיעות, תלויות בגברים, נכנעות, קורבנות ואובייקטים מיניים בתכנים הדרמטיים והקומיים. השינויים בתקשורת לא רק שלא שינו את היחס אל "הגברת" אלא הגדילו לעשות והסירו ממנה את האדרת. עסוקה הטלוויזיה, למעשה, בצנזור עצמי של הנשים והווייתן ובהתעלמות מהן. נשים שאינן תואמות את הסטריאוטיפים המצויים בתפיסה או בפנטסיה גברית כלשהי אין להן מקום כגיבורות, ונשים שעשויות להפריך מיתוסים יש להסתיר מעין הצופה, שמא ישנו את המציאות. כקורבנות מצד אחד או כמרשעות המובילות לאסון מצד שני. ברקע היו תמיד אלה שתפקידן להיות קישוט יפה. בדרך זו או אחרת מנציחה הטלוויזיה גם היום את אותם רעיונות, גם באמצעות מי שהיא מעסיקה וגם באמצעות התכנים שהיא בוחרת להביא לציבור. תפיסת הנשים כשוליות, כמי שאמורות לעטר את הדבר החשוב באמת, עומדת ביסוד תוכניתו של דן שילון "בשידור חי", ערוץ 2. זהו הסלון החברתי של מדינת ישראל, ומוזמנים אליו אלה הנחשבים למעצבי עולמנו. באופן קבוע מופיעים בו גברי החברה מכל התחומים: הפוליטיקאים, הכלכלנים, אנשי הצבא כמובן, אנשי התקשורת, אנשי המוסיקה והבידור. לעולם לא יופיעו בתוכנית גברים מתחום הבידור בלבד, למשל. ותמיד יופיעו אשה אחת עד שלוש, לעולם לא במספר גבוה מזה של הגברים, ומרביתן יבואו מתחום הבידור: זמרות, דוגמניות, באחרונה גם זונות – נשים שתפקידן לבדר את הגברים שבחבורה. הנשיות מוגדרת באמצעות דמויות הנשים המופיעות בתוכניות התיעודיות, בתוכניות הבידור, בחדשות ובתוכניות המלל, אך לא רק מהן אנו שואבים הגדרות ודימויים. מרבית הזמן אנו מבלים בצפייה בסרטים – קומדיות, דרמות או אופרות סבון מיובאות, בעיקר בארה"ב. במרביתן הנשים עדיין חד-ממדיות וסטריאוטיפיות להחריד, והמוטיבים המרכזיים המגדירים אשה הם היותה קורבן, פאסיבית, חלשה, תלויה בגבר, או לחילופין מרשעת ופאם פטאל הגורמת לאבדון. (אוסטרוביץ, 1996)

 כתבה זו מתקשרת לעבודה  שלי בכך שמדברת על ייצוג הנשים בטלוויזיה ועל הדימויים והסטריאוטיפים אשר משפיעים על עיצוב והגדרת נשים ותפקידם בעיני הציבור הישראלי.

7. סיכום הכתבה "הגברים עדיין שולטים בתקשורת ובקולנוע" מאת יעל ולצר Ynet

מחקר חדש, שפורסם לאחרונה ב-American Sociological Review,  מוכיח כי ישנו תת ייצוג בולט לנשים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, גם כעיסוק וגם בסיקור. המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים בראשותו של פרופ' ערן שור, מרצה וחוקר בפקולטה לסוציולוגיה של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול שבקנדה, מנתח את התוכן ואת אופן הסיקור של למעלה מ-2,000 עיתונים, מגזינים ואתרים, בין השנים 1983 ו-2009.

באמצעות אלפי התכנים נבדקה השכיחות של איזכור גברים לעומת נשים, בדיקה שהובילה למסקנות על תת-הייצוג שיש לנשים בתקשורת, וכן להסברים אפשריים לתופעה. לפי תוצאות המחקר, חמישה מכל שישה שמות, שמופיעים בסיקור החדשות, הם של גברים.

נמצא, שתת-הייצוג הזה נוצר מרצונה של התקשורת להתמקד כמעט אך ורק באנשים, המצויים בחלק העליון של היררכיות תעסוקתיות וחברתיות. מכיוון שרוב הנמצאים שם הם גברים, בין אם המדובר במנכ"לים, פוליטיקאים או במאי סרטים, והם אלו שמנהלים את מרבית ההתרחשויות בחדשות, ההבדל בכיסוי הכולל בין נשים לגברים נשאר רחב מאוד. למרות שיש התקדמות בנושא, עדיין יש כמות זעומה של נשים ביחס לגברים בתפקידי מנהיגות, וכך שמות הגברים בתפקידים הבכירים הופכים באופן טבעי לנושאי שיחה, ורוב הציבור חושב שמגיע להם להיות מוזכרים בראש החדשות.

הופתענו במיוחד ללמוד על תת הייצוג שיש לנשים בתקשורת, המסקרת את תעשיית הבידור והוליווד. בתעשיית הקולנוע, נשים מהוות רק 16 אחוזים מכל הבמאים, המפיקים הבכירים, הכותבים, הצלמים והעורכים, שעבדו על 250 הסרטים גורפי הקופות של 2013. מכאן, שהרוב הגדול של האנשים, שהוזכרו בחדשות ובמאמרים על עולם הבידור הם גברים. זה נתון מפתיע, כי אנשים נוטים להאמין שנשים ידועניות הן מפורסמות בדיוק כמו גברים, אם לא יותר מהם, וצורכות כמויות של תשומת לב לפחות כמו של עמיתיהם הגברים.

תקרת הזכוכית לא התנפצה גם בתחום הזה. זה סוג של מעגל חוזר. האנשים האחראים על מה יסוקר במדיה הם בעיקר גברים. במקביל מניחים, שקוראים אוהבים לקרוא על גברים ולא על נשים. צרכני התקשורת מעבירים את המציאות הזאת לתחומים אחרים.

התקשורת יכולה לתרום את חלקה לתת הייצוג של הנשים בה, אם היא תתמקד פחות במי שנמצא בדרגים העליונים, ותספר סיפורים על מורות, עובדות סוציאליות ובכלל על נשים שנמצאות בדרגות הביניים.

כתבה זו מתקשרת לעבודתי בכך שמדברת על ייצוג הנשים בתקשורת הישראלית ומראה כי עדיין יש חוסר בייצוג נשי בתקשורת וכי הגברים האם אלה ששולטים בתכנים התקשורתיים. 

"הגברים עדיין שולטים בתקשורת ובקולנוע"

מחקר חדש, שפורסם לאחרונה ב-American Sociological Review, מוכיח כי ישנו תת ייצוג בולט לנשים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, גם כעיסוק וגם בסיקור. המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים בראשותו של פרופ' ערן שור, מרצה וחוקר בפקולטה לסוציולוגיה של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול שבקנדה, מנתח את התוכן ואת אופן הסיקור של למעלה מ-2,000 עיתונים, מגזינים ואתרים, בין השנים 1983 ו-2009.

8.סיכום הכתבה : הכל זה מלמטה: הקליפ הסקסיסטי החדש של דודו אהרון

כתבה זו עוסקת בניתוח הקליפ "האוטו שלי היופי שלך" של הזמר דודו אהרון. כותבת הכתבה מתייחסת לאופן בו הוצגה האישה בקליפ במקרה זה שיר אלמליח. היא מציינת שבעינייה האישה הוחפצה הושוותה למוצר וזרמה עם הרעיון. "אהרון השווה אותה למוצר צריכה והיא זרמה עם זה ועוד חיבקה מתקן סבון; מה שהיא לא מספרת לעצמה, אני מקווה בשבילה שהוא מוצלח יותר מהסיפור שבקליפ.

כתבה זו מתקשרת לעבודתי בכך שמנתחת ייצוג אישה בקליפ מסויים. שזה בדיוק הנושא אותו אני חוקרת. בכתבה זו הכותבת מתייחסת לאופן בו האישה מוחפצת והאם היא מוצגת שם כאובייקט מיני.

הקליפ הסקסיסטי החדש של דודו אהרון

צריך לראות מההתחלה שוב כדי להבין. שיר אלמליח | תמונת AVI: mako גילוי נאות: אני לא בחורה של פופ אלקטרוני. לא ים תיכוני ולא מערב תיכוני, לא ברדיו ולא באייטונס. השילוב הזה, אלא אם כן מדובר בשוס השנה (אם אתה ג'סטין טימברלייק, תעשה מה שבא לך) מצליח כמעט תמיד לחלחל אותי פיזית.

9. סיכום הכתבה קליפים למצעד הגאווה, עופו לי מהוודג׳ מאת אלעד בר-נוי , העוקץ

כתבה זו מדברת על שני הקליפים הרשמיים ששוחררו לרגל שבוע הגאווה – לשיריהם של דודו אהרון ורותם שפי – מצליחים להיות סקסיסטיים, טרנספובים, מיזוגנים, גזענים, הומופוביים ופשוט פוגעניים.

מאז שיצא "תל אביב" של עומר אדם לכבוד מצעד הגאווה של 2013, יוצאים בכל שנה "המנוני גאווה" מרימים, שירי פופ מזרחיים שעושים שימוש בסלנג הומואי, בביצוע זמרים וזמרות שאינם מזוהים בהכרח עם הקהילה הגאה. אחרי עומר אדם בלטו "פה זה לא אירופה" של מרגלית צנעני, "קרקס" של שרית חדד ו"מלכת השושנים" של עדן בן-זקן (שאמנם לא נכתב עבור מצעד הגאווה, אבל משתמש בסלנג הומואי בצורה דומה, ועל כן הפך ללהיט מצעדי גאווה). כל אלה הפכו ללהיטים שחורגים מפלייליסטים של מסיבות גייז, ונכנסו ישר לתוך המיינסטרים.

כותבת הכתבה בחרה להתמקד בבחירה של אחת מדמויות הקליפ, "אפשר להתווכח על המשמעויות הנלוות לייצוג של טרנסים וטרנסיות על ידי סיסג'נדרים אבל איך אמורים להגיב כשדמות אשר לועגת לקהילה, נבחרת לייצג אותה עבור מצעד הגאווה?" יש הרבה ייצוגים מרגשים ומאתגרים של נשים טרנסיות על ידי גברים, ועל ידי נשים סיסג'נדריות. אבל גם אם לא מאמינים שדמויות טרנסיות צריכות בהכרח להיות מגולמות על ידי שחקניות טרנסיות, הרגע הזה שבו שחקנית סיסג'נדרית נבחרת לייצג טרנסיות במצעד הגאווה – ברור שיש בו הדרה חמורה ומעוררת תהיות. כשמוסיפים לכך את הפוגענות הבוטה שבייצוג הספציפי של תותית, הרי שמדובר בקליפ שהוא פשוט יריקה בפרצוף של קהילה שלמה, קהילה שגם ככה סובלת מאפליה, שנאה ואלימות קשה. הייצוג של תותית ב"קצפת עם תות" הוא לא רק טרנספובי; הוא גם סקסיסטי למדי, כשהוא מציג את הסטריאוטיפ של האשה הנואשת והאובססיבית, שכמובן שונאת כל אשה שעומדת לה בדרך. גם השיוך העדתי של תותית, אפילו אם אינו מאופיין באופן ישיר, לא מריח לי טוב.

כתבה זו מתקשרת לעבודתי בכך שנותנת דוגמא לכך שקליפים כן מעבירים מסרים שיכולים להתפרש כפוגעניים דרך בחירת ייצוג הדמויות אשר מופיעות באותו הקליפ.

"הגברים עדיין שולטים בתקשורת ובקולנוע"

מחקר חדש, שפורסם לאחרונה ב-American Sociological Review, מוכיח כי ישנו תת ייצוג בולט לנשים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, גם כעיסוק וגם בסיקור. המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים בראשותו של פרופ' ערן שור, מרצה וחוקר בפקולטה לסוציולוגיה של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול שבקנדה, מנתח את התוכן ואת אופן הסיקור של למעלה מ-2,000 עיתונים, מגזינים ואתרים, בין השנים 1983 ו-2009.

בביליוגרפיה

1. נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית - ד"ר ענת פירסט
2. האם קיימת החפצה של נשים? הומו סאפיינס.
3. הדרה* ודימוי שלילי אי-שוויון בתקשורת הישראלית- נשים בתקשורת - עדיין שוליות - ד"ר דפנה למיש
4. קליפים למצעד הגאווה, עופו לי מהוודג׳ מאת אלעד בר-נוי , העוקץ.
5. "האולפנים מלאים גברים" כתבה מאת רחל אוסטרוביץ
6. "הכל זה מלמטה: הקליפ הסקסיסטי החדש של דודו אהרון", ליטל אבזון mako.
7. מאיירס (1995) – לקראת ארוטיקה פמיניסטית.
8. הגברים עדיין שולטים בתקשורת ובקולנוע" מאת יעל ולצר Ynet.
9. רק זמרת אחת נכללת ברשימת 20 הזמרים המושמעים ביותר השנה ברדיו, איתי שטרן, הארץ.