מבוא
אחד
האתרים החברתיים המרכזיים לבחינת מעמדן של נשים בחברה הישראלית הוא עולמה של
התקשורת. זוהי זירה להצגת החברה את עצמה, המהווה סוכן חיברות מרכזי המגדיר עבורנו
את זהותנו, מתווה גבולות ומדיר לשוליים את הנתפס כחריג.
בנוסף לתקשורת יש תפקיד
משמעותי בגיבוש ובהגדרה של דימויי נשים וגברים. הדמויות הניבטות אלינו מאמצעי
התקשורת השונים, היחסים בינן לבין עצמן והיחס שלנו אליהן מייצרים במישרין ובעקיפין
מקור עיקרי של הבנה. לרוב נתפסת האישה כשולית בחברה בעוד גברים מוצגים כרוב
ה"נורמאלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום,
השולי.
יחסי
נשים-גברים הינו נושא מאוד משמעותי בתפקוד היומיומי, בכל אחד מתחומי החיים. מאז
ומתמיד, היו נהוגים "כללים" שהתייחסו לאותם יחסים, ובשנים האחרונות,
קיבל הנושא משמעות רבה עוד יותר, בשל השינויים הדרמטיים שחלו בתחום זה.
מעמד
האישה החל להשתנות, דבר אשר קיבל דגש חזק עוד יותר בשנות ה-70, במהלך המהפכה
הפמיניסטית. תופעות אלה החלו, אולי כמו רוב התופעות, בארצות הברית, אולם חדרו עם
הזמן למדינות השונות ברחבי העולם. מהפכת המינים הכניסה את הנשים למעגל
העבודה ולעמדות של כוח. הנשים חדלו לתפקד רק על תקן של אמהות, רעיות ועקרות בית,
והחלו להתערות בעולם החיצוני, והביעו דעתן והפגינו כוח בנושאים חברתיים, פוליטיים
וציבוריים. בשלב זה, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שתחדורנה גם למעגל העבודה. ואכן,
לא ארך זמן רב עד שהנשים יצאו מהבית והחזיקו בעבודה מחוץ לבית.

למשל
סקירה שיטתית של תוכניות הטלוויזיה לפני כעשור העלתה כי נשים תופסות כ-14% מזמן
המסך, שהן ממלאות תפקידים מסוימים בלבד, הקשורים בעיקר בנושאי חינוך ואמנות, ושהן
מוצגות כחלשות, פגיעות, תלויות בגברים, נכנעות, קורבנות ואובייקטים מיניים בתכנים
הדרמטיים והקומיים.
היום
יש יותר נשים על מרקע הטלוויזיה מאשר אי פעם. יותר נשים מנחות תוכניות, יותר נשים
משתתפות בתוכניות המלל, יותר נשים משמשות ככתבות מן השטח – ולא רק בענייני חינוך
-ויותר נשים מתראיינות. סקירה של התקופה האחרונה מעלה כי היום תופסות הנשים 20%
מזמן המסך.
השינויים
בתקשורת לא רק שלא שינו את היחס אל הנשים
אלא השאירו אותן חד-ממדיות בדרך הצגתן בטלוויזיה. תכיפות ההופעות על המסך
לא הביאה לריבוי דמויות של נשים, לביטוי מגוון הדעות הרווחות בציבור ובעיקר לא
לניתוץ המיתוס בדבר ההומוגניות של נשים. על-ידי-כך עסוקה הטלוויזיה, למעשה, בצנזור
עצמי של הנשים והווייתן ובהתעלמות מהן. נשים שאינן תואמות את הסטריאוטיפים המצויים
בתפיסה או בפנטסיה גברית כלשהי אין להן מקום כגיבורות, ונשים שעשויות להפריך
מיתוסים יש להסתיר מעין הצופה, שמא ישנו את המציאות. ברקע היו תמיד אלה שתפקידן
להיות קישוט יפה. בדרך זו או אחרת מנציחה הטלוויזיה גם היום את אותם רעיונות, גם באמצעות
מי שהיא מעסיקה וגם באמצעות התכנים שהיא בוחרת להביא לציבור.

קליפ מוזיקלי הוא סרטון המהווה ייצוג חזותי של שיר ומשמש בעיקר כמנגנון קידום מכירות של תעשיית המוזיקה, אך לעתים מהווה יצירת אמנות בפני עצמו. הקליפים המוזיקליים הוצגו בקולנוע החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-20, כאשר מרביתם היו פשוט הסרטה של הזמרים המבצעים את השיר. בשנת 1941 הופיעו במועדונים ובבארים ברחבי ארצות הברית תיבות נגינה חדשות שהציגו קליפ מוסיקלי במהלך השמעת השיר שנבחר על ידי הלקוחות. אלפי קליפים מוזיקליים הופקו עבור מכשיר זה.
בעקבות המהפכות הפימניסטיות שהביא איתו תהליך המודרניזציה ועידן ה ME TOO, קל להתבלבל ולחשוב שתפקיד האישה וייצוגה בתכנים התקשורתיים השתנה והפך לעמוק ומשמעותי יותר, אבל לא. אם מסתכלים ובוחנים קליפים עכשוויים ביותר ניתן לזהות כי האישה משמשת לא יותר מקישוט יפה ברקע ולא מעבר.
לדוגמא בחרתי להתייחס לקליפ של Don Omar - Danza Kuduro ft. Lucenzo.
ניתן לראות בקליפ שני גברים כל אחד ברקע אחר, האחד על רקע וילה מפוארת והשני ביאכטה. ניתן להבחין במהלך הקליפ בכמה סמלי סטטוס שאמורים להעיד על מעמדם הגבוה ומצבם הכספי של הגברים המופיעים בשיר. כמו למשל וילה, מכוניות, שתיה, ביגוד וכמובן נשים בבגד ים. קליפ זה מייצג בדיוק את התופעה אותה אני רוצה לחקור והיא האם עד היום נשים אכן מוחפצות בקליפים המוזיקליים.
הדילמה בה אעסוק היא רייטינג VS החפצת נשים .
הצגת הדילמה על שני ערכיה הסותרים:
מצד אחד יש שיטענו שזוהי דרך רלוונטית להשיג רייטינג וכמות צפיות מספקת. קליפים מוזיקליים הם בסך הכל קליפים ואין צורך לקחת אותם ברצינות רבה לכן השימוש במיניות הנשים והפיכתן לאובייקט מיני לא מעביר מסר אלא רק אמצעי נכון ורלוונטי למשיכת צפיות. היום מיניות היא כבר לא מילה גסה, נשים בכל רחבי העולם גאות בהן במיניות שלהן ובמה שגופן שווה ולכן השימוש בה בקליפים מוזיקליים לא נתפס כבעייתי אלה רק עוד דרך לחשוף ולהראות בה את גוף האישה ואת היופי שלו.
מנגד יש שיטענו כי גוף האישה הוא לא כלי למשיכת צפיות. באישה יש הרבה מעבר לגוף שלה ולחיצוניות שלה וההחפצה וההפיכה לאובייקט מיני מורידים מערכה ומעמדה של האישה ומנציחים תרבות ישנה שבה האישה היא ריקה מתוכן ותפקידה הוא רק לשמש כחפץ וקישוט. הקליפים חשופים למגוון רחב של גילאים ומשמשים כדרך קלה להפצת מסר בצורה נרחבת, ובכך החפצת נשים בקליפים מחזקת בצורה ישירה את הדרך בה יסתכלו ויתפסו הציבור את האישה ומשמעותה.
הדילמה שלי רלוונטית להיום כיוון שהמוזיקה היא נצחית ולנצח אנשים יאהבו לשמוע מוזיקה, ויחד עם המוזיקה נלווים הקליפים. פלטפורמת היוטיוב היום היא חזקה מתמיד ואפשר להגיד שכמעט ומחליפה את הטלוויזיה לכן ליוצרי תוכן מוזיקלי יש אינטרס גדול יותר בהכנת קליפים מוזיקליים. אנשים מכל הגילאים נחשפים לקליפים כמעט בכל אמצעי תקשורת, טלוויזיה, יוטיוב ואפילו רשתות חברתיות. בנוסף מעמד האישה הוא מאבק בלתי פוסק שנשים רבות נלחמות עליו עד היום. תופעת ההחפצה היא תופעה שצריך למגר ולכן היא יוצרת עניין והתעסקות גם בימים שלנו כיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה